עבור אל:   
טוען...
עמוד הבית קרא עכשיו על המחבר
אגדות גירושין של עשירים: בלי קווים אדומים
אגדות גירושים של עשירים
אגדות גירושים של עשירים -10- גירושים בצבע כסף  |  מרסל
 

סימניות


 

מרסל

מרסל אהבה את קוסטה כבן, והוא בניגוד למערכת יחסיו הצוננת עם העולם, נענה לה ובא תחת חסותה, כפעוט הרץ בצהלה אל עבר זרועותיה הפרושות של אמו. בתחילה סירב להפצרותיה והתעקש שלא לפקוד את ארוחות ליל שישי בביתה. קוסטה קיבל דברים כפשוטם, סירב להעמיק, לסבך מחשבות ולערבל מילים לשווא. הוא קיבל כמובן מאליו את העובדה שאין לו משפחה, לא עסק בגעגועים ולא ייחל למשפחה חלופית תחתיה. אפילו בת זוג לחיים לא ביקש למצוא וכשהיתה מרסל דוחקת בו למצוא אישה, היה מהסה אותה בהומור ושואל איזו מבנותיה היא מייעדת לו. מרסל היתה משפילה עיניה בצניעות, אך הסומק שנגלה בלחייה העיד על שביעות רצונה. או אז היתה מרימה מבטה ואומרת: "הבנות שלי צריכות איש שעובד ביום ובלילה ישן על ידן, גם שומר עליהן וגם מחמם אותן, רק אותן. אבל תחליף מקצוע, תתיישב, תעזוב אותך מבחורות ושטויות ונראה מה אפשר לעשות בשבילך." בינתיים הסתפק בחריימה של יום שישי, והקשיב בנימוס לניתוחים החובבנים של משה על הסיבות להפסד האחרון של הפועל בת ים, ולאחר מכן גם לנאומים המייגעים על בגין, שחושב שהוא יודע הכל ורוצה לעשות שלום עם האויב ומדרדר את העגלה עד שזו תשקע בבוץ ותטבע. לאט לאט מצא עצמו מתמכר לניחוח השבת שבקע מדלת דירתה של מרסל, וקוסטה, שהיה חשדן ועטף עצמו בחומת מגן בצורה של קשיחות גברית, מצא עצמו לפתע מקפיד להגיע לארוחות השבת, משתדל שלא להחמיץ סעודה של חג ובמחווה חריג נענה לתנאיה של מרסל והסכים לחבוש לראשו את הכיפה הצחורה הרקומה, כשהיה משה מברך את השבת ומרסל מקדשת על הנרות. לראשונה בחייו חווה קוסטה קבלה ללא תנאי, אהבה חוצת עדות, עוקפת יבשות ודעות קדומות וחיבוק לבבי וחם שהמתין לו כל אימת ששרק בפתח דלת דירת השיכון של מרסל, כשהוא יודע שעוד לפני שיספיק לצלצל תפתח לפניו הדלת בדחיפה קלה, ומרסל תעמוד שם ותקבל אותו בזרועות פתוחות אל חיקה. קוסטה מצידו היה גומל למרסל ולמשפחתה על כל הטוב שהרעיפה עליו ביד רחבה. מגיש לפתחם את שאריות המזון שלא נאכלו במועדון, מרעיף עליהם מתנות ומסייע לה בעצה טובה. נפשו נקשרה בנפשם, עד שהעתיק את מגוריו ועבר לגור בסמוך, בקומה השלישית של בנין דירות חדש שזה עתה נבנה ושמרפסתו צופה אל עבר בלוק הרכבת של מרסל, אשר בעודה מפריחה למולו בועות עשן היתה קוראת לו מלמטה לרדת ולקחת קצת פסוליה, ולהשאיר מקום גם לקובה בטרם תדבק בטנו אל הגב, ולחייו המצטמקות תסתרנה את גומת החן שהיא אוהבת, ששקעה והסתתרה לה מתחת לזיפים.

חזרה לראש העמוד